ראובן מושקוביץ נולד בעיירה היהודית פרומושיקה שברומניה בשנת 1928. משפחת מושקוביץ קיימה אורח חיים דתי ומנתה שש נפשות: אב, אם, שלושה בנים ובת אחת. שלמה מושקוביץ, אביו של ראובן, היה חזן וניגן בכינור. כילד, ראובן היה מלווה את אביו בשירה בבית הכנסת ומגיל חמש כבר ניגן בכינור, בבגרותו התוודע אל מפוחית הפה, אותה קנה לראשונה מנער פלסטיני ברמאללה לאחר מלחמת ששת הימים. המפוחית הפכה מאותו יום לחלק ממנו וכל פעילות פוליטית, משפחתית או חברתית, לוותה בנגינת המפוחית. דורות ממשפחת מושקוביץ היו מוזיקאים שמעולם לא קיבלו הכשרה מוזיקלית קונבנציונלית אלא למדו תוך כדי אימפרוביזציה ודרך שמיעה אבסולוטית. המוזיקה הייתה שפת הלב והרוח שלהם והיוותה משאב חיוני לאורך מלחמות עולם וקשיי חיים.

בגיל שמונה עשרה עלה ראובן למדינת ישראל, במסגרת עליית הנוער, וגר בקיבוץ משגב-עם, שם הכיר את אשתו לימים ורדה. מהקיבוץ הם עברו יחד לחיפה ושם נולדה ביתם הבכורה - סמדר. ראובן עבד כפועל נמל עד לזמן שבו עברה המשפחה לירושלים לצורך לימודיו באוניברסיטה העברית, בה למד לשני תארים, בהיסטוריה ותנ״ך.

בירושלים התרחבה משפחת מושקוביץ עם לידת בנם השני של ורדה וראובן – שלומי (שלמה) מושקוביץ. בתום לימודיו קיבל ראובן משרת הוראה ברחובות בתיכון ׳דה שליט׳. לאחר סיום מלחמת ששת הימים (1967) הפך ראובן למזכיר "התנועה לשלום וביטחון" – תנועה פוליטית שהוקמה ביולי 1968. היתה זו תנועה פוליטית לא מפלגתית אשר פעלה בעיקר נגד סיפוח הגדה המערבית ולמען זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית וריבונית.

ראובן היה ממייסדי הכפר נווה שלום – וואחת אל סאלאם, בשנת 1972, בו חיים עד היום יהודים ופלסטינים בשותפות. במקביל לפעילותו הפוליטית האינטנסיבית, עבד ראובן כמדריך טיולים בארץ, ברומניה ובגרמניה. הוא הדריך קבוצות מעורבות של יהודים-ישראלים, גרמנים, רומנים ופלסטינים. בתקופה זו, תחילת שנות התשעים, קיימו ראובן וורדה מספר פרויקטים משותפים. ביניהם – פרויקט למען תושבי הכפר הרומני סאנשו פלורשט, שפעל בשיתוף עם גרמניה. במסגרת הפרויקט הגיעו מדריכים צעירים מגרמניה אל הכפר להדריך בו בקייטנות לילדים. עבור הילדים היתה זו חוויה ראשונית ומיוחדת. כמו כן, קיימו ראובן וורדה טיולים לנשות הכפר אשר עד לאותה העת מעולם לא יצאו ממנו. במסגרת פועלם ברומניה הם הקימו ועד ידידי רומניה-גרמניה, אשר במשך שנים רבות עזר בגיוס תרומות למען הטבת חייהם של תושבי הכפר הרומני.

כחלק מהמחקר של תהליכים היסטוריים אשר קדמו לסיכסוך היהודי-פלסטיני, הגיע ראובן לגרמניה וחווה בה מדינה ועם שלקחו אחריות על ההיסטוריה הקשה שלהם. במשך שנים, דרך סמינרים, הרצאות וביקורים בבתי ספר שונים בגרמניה, הוא הסביר את האחריות ההיסטורית של גרמניה לסיכסוך היהודי-פלסטיני. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, יחד עם קבוצות מתנועות השלום, אירגן ראובן סיוע לגדה המערבית ולעזה, וקיים הרצאות ברחבי העולם על הסכסוך במזרח התיכון. משימת חייו של ראובן הייתה הירתמות למען הפיוס הגרמני-ישראלי והיהודי-פלסטיני.

בספרו "הדרך הארוכה לשלום: Germany - Israel - Palestine: פרקים מחייו של הרפתקן שלום", הוא הסביר את ההסתבכות הטראגית של שלושת העמים ואת האחריות של גרמניה במצב זה. ראובן קרא לאירופה ובעיקר לגרמניה להתערב בפתרון הסכסוך. באחת מהרצאותיו בבית הספר המקיף אנה פרנק טען ראובן: "ללא עזרה מבחוץ לא נשיג שלום".

בין הישגיו הרבים, קיבל את פרס אאכן לשלום לשנת 2003 יחד עם הפעילה הפלסטינית נבילה אספניולי – אשת חינוך, פמיניסטית ומועמדת לכנסת מטעם מפלגת חד"ש. הפרס הוענק לשניהם על מתן "תקווה בדרך לפיוס ושלום בין יהודים לפלסטינים", כדברי יו"ר אגודת פרס אאכן לשלום, גרהרד דיפנבך (Dieffenbach). בפרס באותה שנה זכתה גם קבוצה גרמנית בשם "דתיים לשלום".

בשנת 2001 הוענק לראובן, לצד קיפאיה ג'אדה (Kifaya Jadah) ואמיל שופאני (Emil Shoufany), פרס הר-ציון – פרס דו-שנתי של קרן הר-ציון שמושבה במכון למחקר יהודי-נוצרי (IJCF) באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ. הקרן הוקמה בשנת 1986 על ידי כומר גרמני בשם וילהלם סלברג – (Dr. Wilhelm Salberg)בן לאב יהודי ואם נוצרייה. פרס הר-ציון מוענק לבעלי אמונה יהודית, מוסלמית או נוצרית, אשר תרמו באופן משמעותי לדיאלוג היהודי-נוצרי או לקידום השיח והדיאלוג בין שלוש הדתות האברהמיות בישראל.

ראובן מושקוביץ נפטר בגיל שמונים ותשע , ברביעי לאוגוסט 2017. עד לרגעיו האחרונים עדיין שאף להקים מרכז לשלום בברלין אשר ימשיך את פועלו רחב ההיקף לעוד שנים רבות.